החלוקה אצלנו בבית כבר ברורה ונעשית ללא מילים-
אני מלבישה את האמצעית (וטוב שכך שכן אבא הוא עורך דין בחסד אבל סטייליסט עגום),
אבא מכין כריכים ובקבוק לבת השנה וחצי
והגדול בן השמונה מתלבש בתלבושת אחידה באופן עצמאי בוגר ואחראי למעשיו.
כשכולם מסיימים את תפקידם בהצלחה, (הקטנה תפקידה לאכול לבד בקבוק ולא לצרוח על אבא אם בוקי לא מוכן בזמן) הם מגיעים לבושים ומצוחצחים לשולחן ואמא מנצלת את כישורי המלצרות שלה: מגישה טוסט לבת החמש ומתפללת שבן השמונה ישפוך רק רבע שקית דגנים בניסיון לאכול ולקרוא את עיתון הספורט בו זמנית.

"אמא, את יכולה לקשור לי את השרוכים בנעליים?" פנה אלי הבכור בכור רגע לפני שהוא מתעתד להתחיל בפוגרום הקורנפלקס.
"בטח" עניתי מתוך הרגל וכבר נכנסתי לפוזה הכפופה של שריכת נעליים כאשר יד גברית ומסוקסת עצרה בעדי (כן, אני מתחנפת לבעלי דרך העיתון..פתאט אני יודעת)
"אתה כבר בן שמונה ואתה צריך לשרוך שרוכים לבד" אמר אבא חד משמעית והותיר את כולם פעורי פה (אפילו הקטנה לא צייצה)
"אבל…"החל לגמגם הילד "אימא תמיד קושרת לי"
"אתה יודע" פתח אבא באותו פתיח המביא עימו תובנה ממרום גילו וניסיונו "כשאנחנו עוזרים לך וגם לאחותך הקטנה, אנחנו בעצם לא עוזרים לכם"
וואוו.
נותרתי המומה.
אני לא יודעת אם זו הייתה השנה האזרחית החדשה הבאה עלינו לטובה, או שאולי הוא בכל זאת מקשיב לי כשאני מצוטטת בוגרי מכון אדלר?
"אבא צודק" התעשתי על עצמי (וזו לא אמירה שיוצאת מפי מידי בוקר) "אם נעזור לך איך תלמד בעצמך?"
"אבל למה כשאתם עוזרים לי אתם בעצם לא עוזרים לי?" שאל הילד בעודו דורך על השרוך הפתוח וכמעט מועד
"כי זה הופך אותך תלותי, לא עצמאי, לילד שכל הזמן צריך לבקש מאחרים" ענה אבא, שכנראה בלע לארוחת הבוקר את מיכל דליות.

ילדים כמו ילדים מהר מאד קולטים מתי ה"לא" הוא סופי ומתי הוא הפיך ואחרי מבט אחד מהיר בידיי הקשורות מלעזור, הוא החל לנסות לקשור את שרוכיו.
לא, הוא לא הצליח על הפעם הראשונה וכן, הוא כן צעק והתעצבן דיי מהר (בדומה לאבא אבל לא נכנס לזה)
אחרי מספר דקות של מאבקים השרוכים התלפפו זה בזה ולא נפתחו, ואם זה לא קשר, מה כן?

"את הבנת למה כאשר אנחנו עוזרים לכם אנחנו לא עוזרים לכם?" פנה אבא לסנדוויצ'ית בת החמש שנהנתה מהעליהום על אחיה ככה על הבוקר (איזו דרך נפלאה מבחינתה לפתוח את היום)
"כן! הבנתי!" ענתה הקטנה המלומדת- "זה אומר שאתה ואימא לא משרתים שלנו!"
היא פסקה.

הבטתי אל בעלי המלומד, שבאמת נתן שיעור חשוב ויפה הבוקר, ואפילו בלי להעליב ולומר לי – את יודעת שאת ממש מפנקת ומחלישה את הילדים…
"משרתים?" אמרתי לו אחרי שרוקנו את הבית משלושת הזאטוטים, "אני חייבת להפסיק לקרוא לה את כל הסינדרלות האלו"
"מצבנו טוב" ענה לי אב השנה, "אחרי כל מה שאנחנו עושים עבורם ובעיקר במקומם, בנס לא יצאנו עבדים…."