שעת סיפור

החורף התחיל אצלנו.
את הסערות האחרונות בקושי שמענו, בעיקר בגלל האוזניים הסתומות ורעשי הקינוח האינסופיים.
אז היה לנו חום
שיעולים מהגיהנום
המון האפצ'יייים
ובן השבע זכה גם במשטח גרון. שיצא חיובי. זאת אומרת אנטיביוטיקה. פעמיים ביום. עשרה ימים.
זה יכול היה להיות (כמו שזה תמיד אצלנו…) מאבק מתיש בסגנון

"חמוד, צריך לקחת תרופה…"

"רגע, אני רק גומר את המשחק הזה.
ואת הפרק של צבי הנינג'ה"

ואז כבר אני שוכחת
ונזכרת כשהוא כבר ישן (או למחרת בבוקר…)
בתור אחת שמעולם לא הצליחה לקח את כל מנות האנטיביוטיקה בזמן,
אני כבר יודעת שצריך להשלים את המנות החסרות בסוף הטיפול
כך שאצלי 10 ימים תמיד נמשכים כמעט שבועיים.
אבל בזכות הברקה של רגע
העניינים התגלגלו לגמרי אחרת

 "אלו התרופות שלך" הכרזתי
"אני שמה אותן פה על השיש
אתה מגיע אליהן?"

"כן בטח", אמר בן השבע

"אז הנה, אני תולה לך את הטבלה על המקרר
אתה צריך לקחת בבוקר ובערב 8 מ"ל
תביא את גועלולו המזרק
ובוא אני אראה לך איך ממלאים 8 מ"ל"

בן השבע הבין מייד את גודל האירוע, עקב אחריי באדיקות
ועשה את הפעולות בצורה מדוייקת.
אחרי שניסה פעמיים למלא את המזרק, ועשה זאת בהצלחה
הודעתי לו שאני סומכת עליו וזו אחריותו.
ושלא ישכח בכל פעם שהוא לוקח את התרופה,
להדביק מדבקה  במקום המתאים בטבלה כדי שנדע שלקח. 

ואז הגיע החלק הכי קשה מבחינתי
שחררתי
זאת אומרת שגירשתי כל מחשבה בסגנון
מה יקרה אם הוא ישפוך את התרופה?, ייקח פחות מדי?, יותר מדי? או יישכח לגמרי?…
ופשוט עקבתי אחריו מרחוק
וב FULL TRUST

התוצאה: הוא זוכר!
ולוקח פעמיים ביום את התרופה
ומרגיש חשוב ביותר. ובצדק…
יש מצב שלראשונה בחייו הוא לא מפספס אף מנת אנטיביוטיקה
ומסיים עשרה ימים בעשרה ימים בדיוק!